״…הסיום היחיד של האנליזה הינו – ואני מצטט – ‘הסיפוק המציין את סופה’. הנה, זה כל מה שיש לנו אל מול מורכבות המבנה של הפאס… אל מול כל פיתוח השווא המפליא הזה נותרנו עם: הפאס, סוף אנליזה, זה לחוש סיפוק, ונאמר, סיפוק מלומר אותו. למעשה, מדובר בצמצום יוצא מן הכלל. המילה סיפוק כאן, הינה ללא ספק מילת מפתח עבור לאקאן, מכיוון שנראה כי בשבילו האנליזה עצמה היא פרשייה של סיפוק. הוא כותב: ‘להעניק סיפוק זה, זוהי הדחיפות, אשר אנליזה מכוונת על ידה'”.

“]דקויות בפסיכואנליזה”, ז׳. א. מילר, 2009]